ההצלחה העסקית שלי היא בזכות הכישלון החברתי שלי

אם אני חוזר רגע 25 שנה אחורה, לכיתה ד' בערך, אני אראה שם ילד שהיום אני צריך לומר לו תודה. אבל הוא לא יקשיב לי כל כך, ובטח לא יאמין לי. הוא לא מאמין שמשהו טוב יכול להיגרם בזכותו.

הוא עסוק נורא… במחשבות על מה חושבים עליו. הוא יוצא להפסקות ומת מפחד שהבנות שיושבות שם בקצה המגרש ידברו עליו. הוא מת מפחד שיגידו לו לבוא להשלים קבוצה בכדורגל (למרות שלא יגידו לו) – כי הוא מת מפחד שיראו שהוא לא יודע לשחק כדורגל.

הוא ילמד יפה בכיתה ויתן לכל מי שירצה להעתיק ממנו את השיעורים. כי ככה רוכשים חברים, לא? והוא אפילו לא יצליח להגיד לזו שהוא אוהב אותה שתלווה לו מחק…

עד כדי כך הייתי מכונס בתוך עולם שאכל לי את כל תחושת המסוגלות. עולם של רגישות גבוהה כל כך לאחרים, ותחושה נמוכה מאוד של תרומה ומשמעות. וזה לא תלוי כלל בהורים שלי, או בחוויה שלילית שעברתי חלילה; אלא רק בתכונות הטבעיות שלי, שהיום הם הנכסים האמיתיים שלי.

מה בכלל טוב בלהיות רגיש?

בחזרה רבע מאה קדימה… (שיואו אימאל'ה, כמה זמן עבר..) רואה החשבון שלי אמר לי השבוע שהעסק שלי מפריש לי משכורת יחסית יפה. עסק שלפני 7 שנים התחלתי אותו בתהייה ובהרבה טעייה, ולבד… הפך להיות לא רק כזה לא מפסיד (בניגוד לסטטיסטיקה שלפיה רק 10% מהעסקים שורדים את ה-5 שנים הראשונות, ומתוכם 90% נסגרים עד השנה העשירית)… אלא כזה שמסב לי הכנסה ובעיקר גאווה. עסק בחינוך הדור הבא.

ואם אני מסתכל על מה יושבת ההצלחה הזו – אני מגיע למסקנה שאותה הרגישות שמנעה ממני ליצור חברויות בגיל 8,9 (כי הייתי עסוק ב"מה חושבים עליי" וזה מאוד מפריע לפאסון…) – מאפשרת לי היום להבין מה ילד צריך, מה משפחה צריכה, מה מנהלת בית ספר צריכה, ועוד כאלה צרכים שאינם שלי. וכל הרגישות הזו עזרה לי להרים תכנית חינוכית ייחודית שמועברת בבתי ספר ברחבי הארץ – ועוזרת לילדים להבין מה הם שווים!

מודה, זו לא הצלחה בסגנון "החנון המצליח פתח חברת הייטק ועשה אקזיט"… 

ההצלחה שלי היא לא מסחררת. והיא גם לא הצלחה שכותבים עליה בעיתונים (עדיין). אבל היא ההצלחה שלי. כי כדי להחזיק עסק בישראל היום ולהפוך אותו לרווחי זה כמו ללמוד פסנתר מסרטוני יוטיוב בלי קול: זה בהחלט לפעמים לא הגיוני עד כמה חזקים הכוחות שמופעלים עליך כדי שתוותר.

ואני שוב מדגיש את האבסורד שאותו אני גם אומר להורים לילדים שבאים לתוכניות שלי: החוזקה שלהם היא גם החולשה שלהם. התכונה הדומיננטית הזו שמלווה אותם וגורמת להם להיות מתוסכלים שוב ושוב – היא גם משהו שבסביבה אחרת עם תנאים אחרים ישרת אותם נאמנה ויביא להצלחה שלהם. ולכן התפקיד של ההורים הרבה פעמים הוא להיות האמרגנים של ההצלחה של הילד; כלומר היא שם! ההורים רק צריכים להוציא אותה לאור.

האם זה "עבר לי"?!

אם תהיתם – התכונות האלו אינן מאחוריי. אני חי אותן כל יום. אני עדיין חסר ביטחון בחלק מהסביבות שבהן אני מסתובב, חושב המון על איך אני נראה ב"בעיניהם", ומנסה להתאים את עצמי למרות שלא תמיד זה הדבר הנכון לעשות. זה לא משהו שיעבור לי. וזה לא משהו שעובר לילדים שלנו…

אבל אם עשינו עבודה טובה כהורים וכמורים – כשהילדים יתקלו בקושי הם לפחות ידעו לתת לו שם; ולא להתווכח איתו. לדעת שאם הם אינם חדים במתמטיקה – אז הם אינם חדים במתמטיקה. וזה כל מה שזה אומר. הם לא יגזרו תובנות שגויות מכך על התיפקוד שלהם בצופים או בחוג הקראטה. הם לא יהפכו את הקושי המקומי שלהם לקושי גלובלי, שימנע מהם להתנסות בחוויות חיים אחרות.

בהצלחה ובהנאה מהדרך,

אביב.

נ.ב. – זהו פוסט ההשקה של הבלוג החדש שלי. מזל טוב. לבלוג הצעיר הזה אעלה כלים שבהם אני משתמש ושעוזרים לאנשי חינוך ובעיקר יועצות חינוכיות לייצר תקשורת מעצימה עם ילדים וליצור להם סביבה שתבטא את החוזקות שלהם. זה מה שאני עושה בתכנית "טייגר כישורי חיים".